1. בתיק זה הוגשה תביעה בסדר דין מקוצר על סך 383,783 ש"ח כנגד הנתבע, שהוא איש עסקים ובעל מניות במספר חברות, וביניהן חברת "מבט קדימה בע"מ" (להלן:
"החברה"). החברה עוסקת בתחום יבוא אופנועים. התובעים הם עורכי דין, אשר שימשו בעבר גם כבאי כוחה של החברה.
2. בכתב התביעה טענו התובעים, כי הנתבע, לאחר שנקלע לקשיים כספיים, ביקש מהתובעים הלוואה לצורך מימון קצר טווח של החברה. אין מחלוקת כי התובעים ניאותו לבקשה וביום 1.4.2009 נחתם הסכם הלוואה (להלן: "
ההסכם") ועל פיו התובעים הלוו לנתבע סכום של 250,000 ש"ח לתקופה של 60 יום, אשר יוחזר במזומן לא יאוחר מיום 1.6.2009 בשעה 11.00, וכי הריבית על ההלוואה תהא אחוז לכל חודש או חלק ממנו (להלן:
"ההלוואה"). עוד נקבע בהסכם כי יתווסף להלוואה סך של 2,500 ש"ח עבור דמי טיפול ורישום משכון והכנת המסמכים. עוד נקבע בהסכם כי ככל שלא יוחזרו סכום ההלוואה והריבית, ישלם הלווה למלווה פיצוי מוסכם בסך 20,000 ש"ח וסכום ההלוואה ישא ריבית של 1.5% לכל חודש מיום ההפרה ועד מועד התשלום (להלן: "
הפיצוי המוסכם"). עם חתימת הסכם ההלוואה חתמו הצדדים על שטר משכון אשר נרשם ברשם המשכונות על חנות בבעלות הנתבע (להלן:
"הנכס הממושכן"). על פי כתב התביעה ב-1.4.2009 קיבל הנתבע לידיו את השיק על סך 250,000 ש"ח לפקודת חברת מבט קדימה, חתם ואישר את קבלת השיק וסכום השיק נפרע בחשבון החברה.
3. עוד נכתב בכתב התביעה כי הנתבע לא פרע את ההלוואה במועד ופנה אל התובעים בבקשה לדחות את מועד פרעון ההלוואה ליום 30.9.2009 שעה 11:00. לטענת התובעים, הנתבע פנה וביקש מהם מספר פעמים כי יסירו את המשכון מהנכס הממושכן, משום שזה היה תנאי למכירתו, ועל מנת שתמורתו תפרע את ההלוואה לתובעים. לטענת התובעים, לאור יחסי אמון, אשר שררו בין הצדדים, הסכימו התובעים להסיר את המשכון מהנכס הממושכן, על מנת לאפשר לנתבע לגייס את כספי ההלוואה. בעניין זה התובעים מפנים לכתב התחייבות מיום 25.8.2009 (נספח 3) (להלן:
"כתב ההתחייבות") שבו חזר הנתבע על התחייבותו להשיב לתובעים את סכום ההלוואה. אולם גם לאחר שהסירו את המשכון לא השיב הנתבע את ההלוואה לתובעים. התובעים תובעים את מלוא סכום ההלוואה שלא הוחזר, וכן את דמי הרישום והטיפול במשכון, הפיצוי המוסכם, ואת הריבית החודשית החל ממועד ההפרה ועד למועד הגשת התביעה.
4. הנתבע הגיש בקשת רשות להתגונן ובה אישר כי נחתם הסכם הלוואה ביום 1.4.2009 וכן ציין כי התובעים כעורכי הדין של החברה, הם שהציעו לו לרשום שיעבוד על החנות לטובתם בנימוק כי במקרה של קריסת החברה, קיום השיעבוד על החנות יבטיח את החנות היה "והבנקים יעוטו עליה", כדבריו, עקב ערבותו האישית של הנתבע בבנקים.
5. עוד טוען הנתבע כי ההלוואה ניתנה לחברה ולא למבקש באופן אישי. לטענתו, החברה היא שפנתה לקבלת הלוואה לצורך פעילותה ולא לצרכיו הוא. עוד הוא מציין, כי שבועות ספורים לפני כן פנתה החברה לתובעים בבקשה לסייע לה בסך של 62,000 ש"ח למשך שבוע ימים, וכי התובעים נתנו לה הלוואה זו בדרך של העברה בנקאית חשבון החברה. לעניין זה מצרף הנתבע תכתובות דואר אלקטרוני (נספח "ד" לבר"ל) מהן ניתן ללמוד, לטענתו, כי החברה היא הלווה האמיתי.
6. הנתבע טוען כי ההתנהלות בהתייחסות הצדדים לזהות "החייב האמיתי" אינה נקייה מספקות, וכי תכתובות הדואר האלקטרוני וסעיפים מההסכם עצמו תומכים בטענה כי הלווה האמיתי הוא החברה והיא זו שצריכה להשיב את ההלוואה ולא הוא.
7. בנוסף טוען הנתבע כי בהתאם לסעיף 4.1 להסכם נקבע פיצוי מוסכם בגין ההפרה בסך 20 אלף ש"ח וכן פיצוי מוסכם נוסף בשיעור של 1.5% ריבית בגין כל חודש פיגור. לטענתו מדובר בפיצוי בלתי מידתי ודרקוני וכן בפיצוי כפול. מדובר בריבית שנתית אפקטיבית של 30% לשנה. לעניין זה מציין הנתבע כי על פי סעיף 15 (א') לחוק החוזים תרופות רשאי בית המשפט להתערב בשיעור הפיצוי המוסכם ולהפחיתו.
8. טענה נוספת של הנתבע היא כי היה ובית המשפט ידחה את טענת הנתבע, כי החברה היא שלקחה את ההלוואה, ויקבע כי ההלוואה נלקחה על ידו, כי אז עומדת לו טענה חילופית, כי מדובר בהלוואה חוץ בנקאית, כאשר חוק הסדרת הלוואות חוץ בנקאיות, תשנ"ג-1993 (להלן: "
חוק ההלוואות") חל על לווה, שהוא יחיד, ובמקרה כזה ישנם סעיפים בחוק המגבילים את גובה הריבית ולכן ריבית בגובה אחוז לחודש וריבית פיגורים בשיעור של 1.5% לחודש אינם עומדים בהוראות החוק.
דיון והכרעה
9. אין מחלוקת בין הנתבע לתובעים, כי הנתבע חתם ב- 1.4.09 על הסכם הלוואה בינו לבין התובע 1 (להלן:
"המלווה"). אומנם נכתב בהסכם כי הנתבע ביקש מהמלווה את ההלוואה לצורך מימון של חברה הנמצאת בשליטתו, אולם סעיפי ההסכם כולם תומכים בגירסת התובעים, כי הלווה הוא הנתבע ולא החברה. כך:
ב"הואיל הראשון": "הואיל
והלווה ביקש מהמלווה הלוואה בסך מאתיים וחמישים אלף ש"ח לצורך מימון קצר טווח של חברת מבט קדימה בע"מ המצויה
בשליטתו. והמלווה הסכים להלוות
ללווה ....".
בסעיף 1.1: "המלווה מלווה
ללווה,
והלווה לווה מהמלווה".
בסעיף 1.2: "ההלוואה ניתנת
ללווה לשם מימון קצר טווח של חברת מבט קדימה בע"מ הנמצאת
בשליטתו").
בסעיף 1.3: "סכום ההלוואה יועבר
ללווה בש"ח, לחשבונה של חברת מבט קדימה".
בסעיף 1.4: "ככל שלא יוחזר סכום ההלוואה והריבית עליו... ישלם
הלווה למלווה פיצוי מוסכם".
בסעיף 1.5: "
הלווה מתחייב לשאת בכל עלות משפטית בקשר עם מימוש ההסכם...". (כל ההדגשות הוספו- ע.ר.).
עוד אציין כי כל החלק האופרטיבי בסעיפים נאמר על הנתבע ולא על החברה. גם כאשר נכתב שהסכום יועבר לחשבון החברה נכתב בבירור, שהלווה הוא הנתבע ולא החברה (סעיף 1.3). מכאן שההלוואה ניתנה לנתבע, ועל פי הוראתו, וכחלק מההסכם, הסכום נכנס בפועל לחשבון החברה, אך הדבר אינו משנה את העובדה, שהלווה הוא הנתבע, וההלוואה נעשתה על פי בקשתו והתחייבותו. הנתבע הוא האחראי על פי ההסכם ללקיחת ההלוואה ולהחזרתה. לפיכך, העובדה שהשיק הוצא לפקודת החברה ולא לפקודת הנתבע באופן אישי עולה בקנה אחד עם ההסכם ואינה סותרת כלל את מחויבותו של הנתבע להחזיר את ההלוואה שנטל.
10. אין מחלוקת בין הצדדים כי סכום ההלוואה שנמסר, לא הוחזר, לא על ידי הנתבע, שהוא הלווה, ולא על ידי החברה שבבעלותו.
11. הטענה הראשונה שהעלה הנתבע, דהיינו כי לא הוא הלווה, אלא החברה ולכן לא הוא האחראי להשבת הסכום, אין לה על מה שתסמוך וברור ועולה מן הראיות ובעיקר מן ההסכם עצמו כי הלווה והאחראי להשבת ההלוואה הוא הנתבע. יתר על כן, עיינתי בתכתובת שצורפה כנספח ד' לבר"ל והיא אינה תומכת בגירסת הנתבע. העובדה שנכתב במיילים בגוף ראשון רבים, למשל "איך אנו סוגרים את ההלוואה לכם" בוודאי שאינה פוטרת את הנתבע, משום שהוא חתום על המייל, ולכן גוף ראשון רבים בוודאי כולל גם אותו. לפיכך, אין במיילים כדי לתמוך בגירסתו של הנתבע.